קלוד סמואל

מבט על / תערוכה במוזיאון העיצוב חולון

התערוכה 'מבט על' (Overview) היא התערוכה הראשונה בעולם שהציגה כמות גדולה כל כך של אובייקטים הקשורים להיסטוריית הראייה. 30,000 המבקרים שהגיעו בין דצמבר 2016 ועד אפריל 2017 למוזיאון העיצוב חולון – אחד ממוזיאוני העיצוב המוערכים בעולם – התרגשו מהתערוכה שכללה רק כשליש מהאוסף של קלוד סמואל. המטרה של אתר זה הוא לאפשר לכם לבקר בתערוכה בצורה וירטואלית.

אוצרת: מיה דבש

עיצוב תערוכה: טל גור

צילום: שי בן אפרים, אלון פורת, אלי בוחבוט

*כל תכני התערוכה המובאים כאן (מלבד דבר האספן), לרבות החלוקה לקטגוריות, נהגו ונכתבו על ידי אוצרת התערוכה ושייכים למוזיאון העיצוב חולון.

© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון

טקסט האספן / קלוד סמואל

כשאנחנו מתחילים פעולה או תכנית, לא תמיד אנחנו יודעים מה מוביל אותנו.. אני חושב שהחוט שמוביל הוא בלתי נראה, ובכל זאת עושים החלטות הולכים קדימה ולבסוף מגיעים למטרה. אפילו אם המטרה היא באין סוף, בסופו של דבר שום דבר אינו מושלם. כשהחלטתי לאסוף פריטים אופטיים לא התכוונתי לבנות אוסף. ובכל זאת… זה קרה. נכון שאני הדור הרביעי לסוג של גילדה, והרגשות כלפי קודמי היו מלווים ומעורבים בחיבה, אהבה וזיכרונות של השואה ורצון להמשיך… ובכל זאת לא ידעתי מהו החוט המוביל רק כאשר הכנו את התערוכה אני הבנתי. האוסף הוא לא רטרוספקטיבי, לא היסטורי ולא טכנולוגי אלא סיפור האדם. מאחורי כל מכשיר בדיקה או טיפול עיניים נפגשים פציינטים או חולים עם הסיפור, ההיסטוריה או הפתולוגיה שלהם וכל מכשיר הוא עד לאין ספור סיפורים. מאחורי כל מכשיר היו תקוות ציפיות ופתרונות. מאחורי כל אובייקט אופטי האדם מגלה את העולם או משנה את פניו או מדגיש התנהגות מוקצנת כזו של דנדי או כמו למשל ה incroyable – אנשים שהיו מחליפים זהות מיגדרית בלבושם ובאביזרים, תופעה שהייתה קיימת לאחר המהפכה צרפתית. אני רוצה לספר לכם סיפור שריגש אותי מאד שיסביר לכם למה מאחורי כל פריט או משקפיים נמצא אדם. זה קרה באירוע שבו מסרתי ל’יד ושם' את המזוודה של אבי שהיה זייפן בתקופת מלחמת העולם השנייה ושכללה מאות חותמות, מכשירים ומסמכים. באותו אירוע בני תום נאם לחיילים וקצינים על נושא החייל היהודי. יהודית עינבר, אוצרת ראשית של המוזיאון סיפרה לחיילים איך האובייקט הראשון הגיע לארכיון החפצים. יהודית הייתה במשרד שלה ושמעה בכי בחדר הצמוד ואת המזכירה אומרת לאישה בוכה שאין שום משמעות לחפץ שהיא הביאה. הבכי התרחק ויהודית מצאה את אותה האישה יושבת על המדרגות, היא הזמינה אותה לחדרה ושאלה אותה מה היא הביאה. האישה ענתה שהיא הביאה את אמא שלה. היא שפכה על השולחן תכולה של שקית ניילון שכללה חתיכות זכוכית ומשקפיים שבורים. האישה הסבירה שכאשר הגיעו לרציף באושוויץ, הנאצים הפרידו בינה לבין האימה, והילדה תלשה את המשקפיים של אמה שנשברו. הילדה אספה את החתיכות וזה מה שנשאר מאימא שלה. כשתבקרו בתערוכה אתם תפגשו מחדש את אלפי האנשים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו ובעל תפיסה ייחודית על העולם שלהם שהוא גם שלנו. אתם חופשיים לראות את התערוכה כמשעשעת, מסקרנת או הומוריסטית, אבל כוונתי הייתה להעביר לכם את הרגשות שלי. כמו כל תערוכה של עיצוב, גם זו יכולה להיתפס רק כגימיק אסתטי, אבל אני רואה בתערוכה הזאת תרומה אישית לתמיכה בחופש הביטוי ומרגיש חובה לתמוך במאבק בזכות ההתבטאות החופשית בעולם התרבות ללא התערבות של העולם הפוליטי. אל תחשבו שהתודות הן מתוך נימוס, הן מגיעות לכל אחד ואחד בצוות הנפלא והמוכשר של המוזיאון, ואני מבקש להודות גם לגלית גאון וחנה הרצמן שהתחילו את הפרויקט המדהים הזה. תודה לטל גור שידע בזכות הרגישות שלו להבליט את כל האובייקטים ותודה למאיה דבש שבזכותה הצלחנו להרים את הפרויקט הזה.

טקסט האוצרת / מיה דבש

העיניים שלי גדולות ואפורות, ולמרות שלמעשה הן חלשות ברמה מסוימת, הרי שהמראה שלהן לא מסתיר כל פגם. החולשה עצמה בכל אופן, הטרידה אותי תמיד והשתמשתי בכל משחה או תרופה כדי לא להרכיב משקפיים. כיוון שאני צעיר ונאה למראה, הרי שבאופן טבעי אני לא מחבב משקפיים ומסרב להרכיב אותם. אני לא מכיר מישהו שמוכן להשחית כך את הבעת פניו של אדם צעיר ולעטות עליהם תווים של נוקשות, צדקנות וזקנה. (משקפיים, אדגר אלן פו, 1844)

דרך ארוכה עברו המשקפיים מן הימים שבהם היתה זו בושה להרכיבם בפומבי (כמו גיבורו של אדגר אלן פו) ועד שהפכו למגדירי זהות, מן הימים שבהם היו בעיקר אביזר רפואי (פרוטזה) שמטרתו לתקן פגם ועד להיותם אביזר אופנה ומן הימים שבהם היו נדירים ושידרו למדנות, חוכמה ויוקרה ועד לימים שהפכו לנחלת הכלל.

את הדרך הזו משקף האוסף הנדיר של קלוד סמואל המוצג כאן. פנים רבות לו לאוסף, החל בתיבת העדשות הקטנה מתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 שירש קלוד מסבתו שנדדה בין השווקים בפריז והתאימה עדשות לעוברים ושבים, המשך באוסף הנדיר של משקפיים שעיצב אביו לפייר קרדן וכלה בדמותו של האספן עצמו, בתשוקה ובמחויבות ההיסטורית המניעים אותו. אבל במרכזו של האוסף עומדים המשקפיים – חפץ קטן, יומיומי, כמעט מובן מאליו, שבמשך למעלה מ־700 שנה מאפשר לרובנו – קצרי רואי ורחוקי רואי – נגישות למציאות.

ההיסטוריה של המשקפיים היא יותר מכל היסטוריה של תרבות. העיסוק בהם יכול להיות מורכב מאינספור זוויות, אנחנו בחרנו לבחון אותם דרך נקודת המבט האנושית. חמש תחנות תרבות מוצגות כאן וכל אחת מהן היא צומת שבו המשקפיים משחקים תפקיד מרכזי, מותירים חותם ברור על ההתפתחות האנושית מחד ומשקפים את האופן בו התפתחות המדע ותמורות חברתיות משפיעים על היחס אליהם מאידך. משפיעים ומושפעים, מתווים ומונחים, יוצרים ונוצרים.

את המסע של המשקפיים מנקודת המבט של העין הצופה אנו מתחילים בעולם הרפואה כאביזר שהומצא לתיקון הראייה ומסיימים בעולם האופנה, כמוצר צריכה. התחנה האחרונה משלימה גם את המסע של המעצב ממי שנותן את הדעת בעיקר על הפונקציה למי שהוא פרשן חברתי. אבל יותר מכל, את המסע הזה משלים הפריט האחרון שנוסף לאוסף לאחרונה – תיבת העיניים התותבות המוצגת כאן. העיניים האלה הסומות, המשימות עצמן כרואות, מרחיבות את הדיון במשקפיים ופותחות פתח לשאלות חדשות – לא רק על משקפיים אלא גם על ראייה.

האדם הרואה / תיקון ראיה

את המסע של המשקפיים מנקודת המבט של העין הצופה, אנו מתחילים בעולם הרפואה כאביזר שהומצא לתיקון הראייה. אנו נוטים לשכוח שמשקפיים נועדו במקור לתקן פגם, שאנשים ראו את העולם באופן שונה זה מזה לפני המצאת העדשות ושליכולת הראייה השונה היתה השפעה ניכרת על יכולת העיסוק שלהם. שקצרי הרואי יכלו לעבוד רק בסביבות מוגבלות ומוגנות – להיות “אנשי חממה”: פקידים, מעתיקים, קליגרפים, מורים, סוחרים, כותבים, ספרנים, פקידים, שופטים, נגרים וסנדלרים, ושעל רחוקי הרואי נגזר לעבוד “באוויר הפתוח” – להיות ציידים, חקלאים, רועים, חוטבי עצים, כורים וחיילים. אנו נוטים גם לשכוח שאנשים הסובלים מקוצר ראייה נתפסו בימי הביניים המאוחרים כאנשים מנודים ודחויים, כמתחזים לעיוורים וכבעלי כוחות מזיקים. להמצאת העדשות האופטלמיות (עדשות המשקפיים) יש ללא ספק חשיבות היסטורית בכינון האדם המודרני, לשיפור גורף ברמת ההשכלה ולהתפתחות מכשירים אופטיים מדויקים שיצרו את הבסיס הטכני והמדעי למהפכה התעשייתית. למרות שמלומדים סינים וערבים קישרו בין פיתוח עדשות לשיפור הראייה כבר בסוף המאה ה־ 10, משקפיים כפי שאנחנו מכירים אותם היום נולדו כנראה בצפון איטליה במאה ה־13. עד המאה ה־15, נזירים היו המעצבים, היצרנים והמשתמשים במשקפיים. מכיוון שמשקפיים שימשו בעיקר לקריאה ועלות הייצור היתה גבוהה, הם יצרו אפקט מרשים ושידרו בעיקר יוקרה וחוכמה. כך נולדה המגמה של הרכבת משקפיים נטולי מספר כסממן של אינטליגנציה, שהובילה את פרנצ’סקו ספורצה, דוכס מילאנו במאה ה־15, להזמין לעצמו תריסר זוגות משקפיים נטולי מספר.

האדם החושב / איך גורמים למשקפיים להשאר על האף?

בתחנה זו אנחנו מתבוננים במשקפיים דרך היחסים המורכבים שלהם עם גוף האדם. למשקפיים יחסים טפיליים עם הגוף האנושי – הם עושים שימוש בידיים, באף ובאוזניים שייצבו אותם לאורך השנים. המסע שלהם – מאביזר המוחזק ביד ונועד לשמש את האדם לפרק זמן קצר, לאובייקט המורכב על האף ומנסה לייצב עצמו עליו לפרקי זמן מתארכים של קריאה, ועד לשימוש באוזניים – הופך את המשקפיים לאובייקט הראשון במעלה הנשען על עקרונות הכרחיים ואינהרנטיים לעיצוב של ארגונומיה פיזית וחברתית. בהיבט התרבותי, הצורך במשקפיים ככלי לשיפור קוצר ראייה נעשה משמעותי עם העלייה ביכולת האוריינות ומהפכת הדפוס של המאה ה־15. עד שלהי המאה ה־15 משקפיים כבר יוצרו ממגוון חומרים ובתצורות שונות. בתחילת דרכם משקפיים נועדו לשימוש קצר בלבד והם לא צוידו בידיות אלא נשענו על האף כאשר האדם אוחז ביד אחת בצד המשקפיים. בתקופה מוקדמת זו העיצוב התמקד בפונקציה שתאפשר להחזיק בעדשות ללא חסימת זווית הראייה. די מהר התברר שמשקפיים בעלי ציר בין העדשות, יכולים לצאת מאיזון ולהקשות על הראייה, מה שהוביל לפיתוח משקפיים בעלי קונפיגורציה דומה אך נטולי ציר. כאשר החלו להשתמש במשקפיים לקריאה למשכי זמן ארוכים יותר, נעשה שימוש ברצועות עור ואף בחוט בעל משקולות בשני קצותיו. במהלך המאה ה־18 גברים השתמשו בסוג משקפיים המכונה MARTINS MARGINS הבנוי ממסגרת, ידיות הנשענות על האוזניים ותוספת הנרכסת בצד האחורי של הראש. משקפיים בעלי תצורה דומה שהיו בשימוש בתקופה זו נקראו משקפי פאה והתאימו לכללי הלבוש והאופנה של גברים באותה תקופה.

שפת בני האדם / משחקי פיתוי וריגול

בתרבות האריסטוקרטית של חצר המלוכה, הטקסיות של המבט היתה חלק משמעותי ממערך היחסים הבין־אישיים. במאות ה־18 וה־19 מנהגי חצר המלוכה והאריסטוקרטיה החלו לחלחל מטה ולהשפיע על התנהגותו של המעמד הבינוני העירוני. אובייקטים של ריגול ופיתוי – החלו לשחק תפקיד בחיים החברתיים. משקפות, מניפות, מקלות הליכה שבקצותיהם עדשות, תכשיטים קטנים ומהודרים – כל אלה שימשו בתיאטרון, באופרה ואפילו בטיולים בפארק, כאביזרים “קומוניקטיביים”, כדי להיטיב לראות את המתרחש על הבמה אך גם כדי “לרגל” זה אחר זה ולטוות קשרים. לאורך שנים הרכבת משקפיים “מתקנים” בפומבי נחשבה כהתנהגות לא נאותה, הלורנייט והמונוקל, התכשיטים המתקפלים ומאוחר יותר משקפי מספריים, שימשו את אלה שלא רצו להיראות כ“בעלי משקפיים”. בעוד המונוקל שימש כסמל סטאטוס גברי, בעיקר בקרב דוברי גרמנית עד מלחמת העולם השנייה, הלורנייט שויך בעיקר לנשים. שני המוצרים יועדו לשימוש קצר טווח ולכן נשענו על אלמנט ה“שליפה” מהנרתיק, מה שהוביל לעיצוב מרשים של המשקפיים והנרתיק גם יחד. בנוסף, מכיוון שגודל המונוקל מותאם למבנה הפנים המסוים של האדם האוחז בו – עובדה שייקרה מאוד את ייצורו – המונוקל הפך לסמל סטטוס ואביזר אופנתי.

אדם ומכונה / המהפכה התעשייתית

תחנה זו מאפשרת לנו לבחון את האופן בו המהפכה התעשייתית שיחקה תפקיד מרכזי בהפיכת המשקפיים מאובייקט רפואי לאובייקט צריכה. השכיחות של המשקפיים והייצור המתועש שלהם הוביל למעבר מייצור ידני ממתכת או חומרים יקרים (שריון צב למשל) לחומרים זולים, אמינים וחזקים שבראשם פלסטיק לסוגיו. המהפכה התעשייתית העלתה גם את הצורך במשקפי מגן כשבישרה את הולדת התיירות והרחבת תחומי הספורט. אחרי המהפכה התעשייתית היתה עלייה ניכרת בכמות העובדים שבנוסף לכורים ועובדי בתי היציקה נזקקו להגנה על עיניהם. לאור העובדה שבתחילת המאה ה־20 אחת מכל שבע תאונות עבודה היתה קשורה לעיניים, הגוף המאגד את חברות הביטוח בשוויץ החל לשווק משקפי מגן ולחייב עובדים להרכיבם. המאה ה־20 הביאה איתה גם את הרצון לתור את העולם. טיפוס הרים וסקי, ניידות בעזרת אופניים, אופנועים ומכוניות פתוחות הרחיבו את הצרכים ועודדו המצאות ופיתוחים חדשים של משקפי־שמש ושאר אביזרי ראייה והגנה.

האדם החדש / ריבוי זהויות

“הציור נזקק למסגרת שלו בדיוק כמו שהמסגרת זקוקה לציור שלה” [ז’אק דרידה] בתחנה האחרונה אנחנו בוחנים את תפקיד המשקפיים כמעצבי זהות, כחלק מתרבות הצריכה. משקפיים לא רק משנים את האופן בו אנחנו רואים את העולם אלא גם את האופן בו העולם רואה אותנו. הם לא רק מחדדים את המבט ואת יכולת ההתבוננות שלנו אלא גם מגינים עלינו ומשמשים כחציצה בינינו לבין הסביבה – כמסיכה. המשקפיים הם פרוטזה קומוניקטיבית – הם מסננים את האור הנכנס לעיניים, אך גם את המבט העובר דרכם. צורת המסגרת ובעיקר צבע העדשות, יכולים להפוך את המבט שלנו לשקוף או אטום. הם מאפשרים לנו לראות אך לא להיראות. במאה ה־20 חברו התפתחויות טכנולוגיות לאמירות חברתיות. אופנה וסגנון כבר לא היו נחלתם של העשירים בלבד והמשקפיים הפכו ממכשיר רפואי לאביזר מעוצב המאפשר ביטוי עצמי, בדומה לבגד או תכשיט. לאורך המסע היו תקופות שבהן ההיבטים הפונקציונליים בעיצוב המשקפיים גברו ותקופות אחרות שבהן גברו אלה האסתטיים, עד שהגענו לנקודה של שוויון בין הפונקציה לבין הצורה, שבה טכנולוגיה כמעט סמויה, מותנית על ידי האופנה ומבטיחה נוחות, איכות וכמובן יופי. המשקפיים יוצרים תדמית ומותגי משקפיים הופכים לנפוצים, זמינים ויוצרים תחושת שייכות. עיצוב הופך לאמצעי לביטוי עצמי, כמו גם למסמן אופנתי. תחנה זו משלימה את המסע של המשקפיים ממוצר רפואי למוצר צריכה, אך היא גם מדגישה את העובדה שמשקפיים בניגוד לפרוטזות אחרות הבאות לתקן פגם, מדגישים דווקא את הפגם באמצעות עיצוב ולא מעלימים אותו. שבניגוד למוצרים רפואיים אחרים אותם ניתן להסתיר, משקפיים מדגישים את המקום המרכזי בגופנו – העיניים.